גטו רומא היה גטו שהוקם ברומא בשנת 1555, ברובע סנטאנג'לו שבעיר, כשלושים שנה לאחר הקמת הגטו היהודי הראשון - בוונציה. ייהודי רומא חויבו לגור בגטו במשך 242 שנה, עד שנת 1798, אז כבש נפוליאון בונפרטה את רומא, והגטו בוטל זמנית. הקמת הגטו באה בעקבות "בולה" ( מכתב פומבי) של האפיפיור פאולוס הרביעי, כי היהודים הם רוצחי ישו ואינם יכולים לחיות כאזרחים שווי זכויות בעיר אחת עם תושבים קתולים.
הכרזת האפיפיור, שניתנה ב-14 ביולי 1555, כונתה בשם Cum nimis absurdum, על שם משפט הפתיחה שלה שקבע "יהיה זה אבסורדי ויגרום לאי נחת מוחלטת, שהיהודים אשר נמצאו חייבים בדין באשמתם ונידונו על ידי האל לשעבוד נצחי..." ימשיכו את חייהם הסדירים, ובהמשך פורטו הגזרות שהוטלו על היהודים. הגזרה על היהודים הוסרה רישמית רק בשנת 1963 על ידי האפיפיור יוחנן ה-23. האיגרת, משנת 1555, ציוותה על יהודי רומא לעזוב את בתיהם ברחבי העיר ולהתרכז ברובע מוקף חומה, בחלקו הדרומי של "שדה מרס" (שכונה ברומא). בתחום זה כבר גרו כ-4 חמישיות מיהודי-רומא. פרק הזמן שהוקצב למעבר שאר יהודי רומא היה שישה חודשים, ובמהלכם היה עליהם למכור לנוצרים את רכוש הדלא-ניידי והעסקים שבבעלותם, שלפי הערכה נמכרו בכחמישית מערכם האמיתי. גזרה זו הייתה רק אחת מהגזרות שניחתו על היהודים באותה תקופה.
הגטו אמנם בוטל באופן רשמי ב-1798, אך הוחזר לתוקפו מעט אחרי שמדינת האפיפיור חזרה לשלוט בעיר. ב-1848 בוטל שוב הגטו, במהלך מרד, אך שוב באופן זמני. המנהיג האיטלקי Angelo Brunetti נטל חלק פעיל בפריצה מהגטו. הגטו בוטל באופן סופי ב-1870.